אחד המנגנונים האפשריים לאי סבילות לפעילות גופנית בקרב מטופלים עם מחלת ריאות לבבית-ריאתית הוא תפקוד אירובי לקוי. החוקרים בדקו את ההשלכות הפתופיזיולוגית והסנסוריות של שינוי קל ביחס צריכת החמצן (ΔV′O2) / שינוי בקצב העבודה (ΔWR) במהלך פעילות גופנית מתגברת אצל מטופלים המאובחנים במחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD – chronic obstructive pulmonary disease) ובכשל לבבי (HF – heart failure) סיסטולי.
עוד בעניין דומה
לאחר ייצוב קליני, 51 מטופלים עם COPD-HF ביצעו מבחן מאמץ מתגבר עד להגעה לתסמינים. בנוסף, החוקרים בדקו את תפוקת הלב באופן לא חודרני (Impedance cardiography) בקרב חלק מהמשתתפים (N=18).
החוקרים מצאו כי 27 מטופלים הציגו ΔV′O2/ΔWR נמוך מהגבול התחתון של הנורמה. על אף FEV1י(forced expiratory volume in 1 second) ומקטע פליטה (ejection fraction) דומים, קבוצת ה-ΔV′O2/ΔWR הנמוך הראתה נפח סוף דיאסטולי גבוה יותר, קיבולת נשימתית נמוכה יותר ופחות פקטורי מעבר (transfer factors) בהשוואה לקבוצה השנייה (P< 0.05).
תוצאות המחקר הראו כי שיא ה-WR ושיא ה-V′O2 היו נמוכים בכ-15% ובכ-30%, בהתאמה, בקבוצה הראשונה: הממצאים הללו היו קשורים לעומס תסמינים גדול יותר בחיי היום יום ובמהלך פעילות גופנית עצימה (תסמינים כמו חוסר נוחות ברגליים וקוצר נשימה). בנוסף, הקבוצה עם ה-ΔV′O2/ΔWR הנמוך הציגה עדויות נוספות לתפקוד אירובי לקוי (קינטיקה איטית של V′O2, סף אנאירובי מוקדם יותר) ולתפקוד לבבי לקוי (oxygen pulse נמוך יותר, נפח פעימה ותפוקת לב נמוכים יותר) (p< 0.05).
על אף שההיפוקסמיה במאמץ הייתה דומה בין שתי הקבוצות, החוקרים ראו כי בקרב הקבוצה עם ה-ΔV′O2/ΔWR נצפה אוורור לא יעיל משמעותי יותר ונפחי ריאה גבוהים יותר, אשר הובילו למאמץ נשימתי גדול יותר.
החוקרים הסיקו כי תפקוד אירובי לקוי הנובע מהקשר בין המערכת הלבבית-ריאתית למערכת השרירית הוא גורם משמעותי באי סבילות למאמץ גופני המופיעה בקרב מטופלים עם COPD-HF. בנוסף, החוקרים הניחו כי שיטות טיפוליות שמטרתן לשפר את הובלת החמצן ו/או את השימוש בחמצן בשרירים הפריפריים עשויות לשפר את מצבן של המטופלים הללו.
מקור: